0
צטט
פרשת השבוע: מקץ, ב' בטבת תש"ע, 19 בדצמבר 2009
פרשת מקץ
פרשת מִקֵּץ היא פרשת השבוע העשירית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק מ"א פסוק א ומסתיימת בפרק מ"ד פסוק יז.
תוכן הפרשה
הפרשה ממשיכה לתאר את סיפור יוסף ואחיו. היא נפתחת כאשר יוסף מצוי בבור בית הסוהר במצרים.
פרעה חולם שני חלומות מטרידים: בראשון עולות מן היאור שבע פרות רזות ושבע פרות שמנות, והפרות הרזות אוכלות את השמנות. בשני עולות מן היאור שבע שיבולים דקות ושבע שיבולים בריאות וטובות, ושוב השיבולים הדקות אוכלות את השיבולים הבריאות. פרעה מבקש מן היועצים ומן החרטומים לפתור את חלומו, אך הם אינם מצליחים בכך. אז נזכר שר המשקים ביוסף, שפתר את חלומו שנתיים קודם לכן, ומציע לפרעה להביא את יוסף לפתור את החלום. יוסף מובא מן הכלא, מתייצב לפני פרעה ומפענח מיד את החלום: על ארץ מצרים עתידות לבוא שבע שנות שובע ושפע, ומיד אחריהן שבע שנות רעב. יוסף אינו מסתפק בפתרון החלום ומציע מיד לפרעה תוכנית פעולה: לאסוף את כל התבואה שתגדל בשנות השובע אל מחסני המלך, ולהשתמש בה למאכל בשנות הרעב.
פרעה מתרשם מאוד מדברי יוסף, ממנה אותו להיות המשנה למלך, מלביש אותו בבגדי מלכות ובסממני מלכות נוספים, ומפקיד אותו על תוכנית איסוף התבואה. האירועים מתרחשים כפי שחזה יוסף: באות שבע שנות שבע שבהן אוסף יוסף את התבואה למחסנים, ולאחריהן מתחיל רעב כבד בכל האזור. בינתיים נישא יוסף ומוליד שני ילדים, מנשה ואפרים.
הרעב פוגע גם בארץ כנען, ויעקב שולח את בניו - אחי יוסף - למצרים לקנות אוכל. הם באים לפני יוסף ומשתחווים לו - כפי שחזה בחלומותיו בנערותו - אך אינם מזהים אותו, בעוד הוא מזהה אותם. הוא מאשים אותם שהם מרגלים, אוסר את שמעון ושולח אותם, מצוידים בתבואה, חזרה לארץ כנען, תוך שהוא מזהיר אותם כי יקבל אותם בשנית רק אם יביאו איתם את בנימין, שלא הצטרף למסע הראשון. יעקב שומע את הבשורות הקשות ומסרב לשלוח את בנימין: "אותי שיכלתם: יוסף איננו, ושמעון איננו, ואת בנימין תיקחו?!".
כשתם האוכל בבית יעקב הוא מסכים לשלוח את בנימין, אחרי שיהודה מקבל אחריות עליו. האחים באים למצרים ומובאים שוב לבית יוסף. יוסף - שמצדו מתקשה להסתיר את סערת רגשותיו למראה בנימין, ובוכה בחדר צדדי - משחרר את שמעון, יושב עם האחים לסעודה ומצייד אותם בתבואה רבה. אולם לצד זאת הוא מורה למשרתו להחביא את גביע הכסף שלו באמתחת בנימין. כשיוצאים האחים לדרך חזרה לארץ כנען, רודף אותם האיש ומאשים אותם בגניבת הגביע. האחים המופתעים מכחישים בתוקף, וקובעים: "אשר יימצא איתו מעבדיך ומת, וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים". בחיפוש שנערך מתגלה הגביע אצל בנימין, והאחים מובאים חזרה לבית יוסף, ושם הוא מציע שבנימין יישאר אצלו כעבד, והשאר ישוחררו לעלות לשלום אל אביהם. בנקודת מבחן זו, שבה יתגלה אם יחסו של יהודה לבנימין שונה מהיחס שהפגין כלפי יוסף בעת מכירתו, מסתיימת הפרשה.
פרשנות על הפרשה
הפגישה הראשונה של יוסף עם אחיו במצרים מתוארת בתורה בדרך האומרת דרשני "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (בראשית מב ז-ח). מה בין ההכרה הראשונה להכרה השניה? או במילים אחרות מה פשר הכפילות? מצאנו בחז"ל כמה תירוצים:
1. (שיטת התנחומא פ' מקץ סי' י) ההכרה השניה הנזכרת בפסוק, קודמת בזמן להכרה הראשונה. הכרה זו מסבירה כיצד נוצר המפגש בין יוסף ואחיו שהרי לא מסתבר שהמשנה למלך עסק בפועל במכירת התבואה. לפי שיטה זו יוסף הוטרד מאוד מכך שאיש מבני משפחתו, גם לא אביו, איננו מגיע עם משלחת חיפושים למצרים. הרי הוא איננו יודע על ההסבר של "טרוף טורף יוסף". לכן מבקש יוסף דיווח מפקידי רשות ההגירה על רשימות הנכנסים בשערי מצרים. כאשר הוא מזהה "ומכיר" את שמות אחיו ברשימות, הוא דואג לקיומו של מפגש ביניהם. על הסבר זה קשה מדוע מדגישה התורה בצמוד לזה "והם לא הכירוהו" עובדה זו מקומה פסוק אחד קודם.
2. שיטת מדרש רבה בשם ר' לוי (פרשה צא, ז). לדעת ר' לוי כוונת התורה, באזכור השני של ההכרה, איננה לציין עובדה אלא להדגיש ולעמת את יחסו של יוסף לאחים כיום, כשהכוח בידו, ליחס האחים אליו בזמן המכירה כשהכוח היה בידם. ובלשון המדרש "בשעה שנפלו בידו ויכר יוסף את אחיו בשעה שנפל בידן והם לא הכירוהו". חיזוק לגישה זו ניתן להביא מהשימוש דווקא בשרש "הכר" בו השתמשו האחים בנסיונם לשכנע את אביהם שאין טעם להשקיע מאמץ בחיפוש אחר האח האבוד "הכר נא הכתונת בנך היא" (בראשית ל"ז לג).
3. שיטת רבנן במדרש (שם) ורב חסדא בגמרא (יבמות פח ע"א). לשיטתם התורה חוזרת שוב על העובדה שיוסף הכיר את אחיו כדי להדגיש את ההמשך - אע"פ שהאחים לא הכירוהו. הא כיצד? "מלמד, שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן", לעומתם "שהוא שהניחן בחתימת זקן". הפירוש המצוי הוא שיוסף הצעיר עזב את ביתו לפני שזקנו צימח וכאשר נפגש עם אחיו כבר כוסו לחייו בזקן עבות, על כן לא הכירוהו.
אבל על הסבר זה קשה משלש בחינות.
א. כל בר בי רב יודע שאם נפרדים מנער צעיר, ופוגשים בו לאחר כעשרים שנה, זקנו בינתיים צמח. אם כן בקלסטרון שהורכב לצורך החיפושים בודאי הופיע זקן, ולא קלסטר פנים של נער צעיר.
ב. מפורש בכתוב כי יוסף גילח את זקנו לפני פגישתו הראשונה עם פרעה "ויגלח ויחלף שמלותיו (בראשית מ"א יד).
ג. מדוע המדרש והגמרא משתמשים בביטוי "חתימת זקן" ולא הסתפקו ב"זקן". לכן יתכן וצריך להסביר להיפך.
מעיון בתבליטים מתקופת התנ"ך ניתן להסיק באופן די חד משמעי כי היהודים נהגו לגדל זקן. מן הסתם גם יוסף בבית האסורים נהג כך, גם מכורח הנסיבות. לעומת זאת, ברור כי פקידי השלטון במצרים נהגו באופן קבוע להופיע מגולחים. האחים ביורדם למצרים היו בטוחים שהם צריכים לחפש פרצוף של עבד יהודי שהרי "לעבד נמכר יוסף" (תהילים ק"ה יז). הם לא העלו בדעתם כי הנסיך המצרי המגולח מולו הם נצבים בהכנעה הוא אחיהם הצעיר, על כן הם לא הכירוהו. לכן משתמשים חז"ל בביטוי "חתימת זקן" ולא "זקן".
הבה נתפלל כי כהפקת לקח ממכירת יוסף נלמד כולנו להכיר ולהוקיר איש את הטוב שיש בכל אחד מאחיו.
הפטרה
מכיוון שבדרך כלל קוראים את פרשת מקץ בחנוכה, מפטירים בהפטרה המיוחדת לחנוכה (או לראש חודש). בשנים הנדירות יחסית שבהן קוראים את פרשת מקץ שלא בחנוכה, שנים מסוג זחא וזחג, מפטירים בספר מלכים א, מפרק ג' פסוק טו עד פרק ד' פסוק א - הפסוקים המתארים את משפט שלמה.
מוגש ע"י הרב מנחם מנדל חרותי
מנהל בית חב"ד לישראלים של מיאמי
פרשת מקץ
פרשת מִקֵּץ היא פרשת השבוע העשירית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק מ"א פסוק א ומסתיימת בפרק מ"ד פסוק יז.
תוכן הפרשה
הפרשה ממשיכה לתאר את סיפור יוסף ואחיו. היא נפתחת כאשר יוסף מצוי בבור בית הסוהר במצרים.
פרעה חולם שני חלומות מטרידים: בראשון עולות מן היאור שבע פרות רזות ושבע פרות שמנות, והפרות הרזות אוכלות את השמנות. בשני עולות מן היאור שבע שיבולים דקות ושבע שיבולים בריאות וטובות, ושוב השיבולים הדקות אוכלות את השיבולים הבריאות. פרעה מבקש מן היועצים ומן החרטומים לפתור את חלומו, אך הם אינם מצליחים בכך. אז נזכר שר המשקים ביוסף, שפתר את חלומו שנתיים קודם לכן, ומציע לפרעה להביא את יוסף לפתור את החלום. יוסף מובא מן הכלא, מתייצב לפני פרעה ומפענח מיד את החלום: על ארץ מצרים עתידות לבוא שבע שנות שובע ושפע, ומיד אחריהן שבע שנות רעב. יוסף אינו מסתפק בפתרון החלום ומציע מיד לפרעה תוכנית פעולה: לאסוף את כל התבואה שתגדל בשנות השובע אל מחסני המלך, ולהשתמש בה למאכל בשנות הרעב.
פרעה מתרשם מאוד מדברי יוסף, ממנה אותו להיות המשנה למלך, מלביש אותו בבגדי מלכות ובסממני מלכות נוספים, ומפקיד אותו על תוכנית איסוף התבואה. האירועים מתרחשים כפי שחזה יוסף: באות שבע שנות שבע שבהן אוסף יוסף את התבואה למחסנים, ולאחריהן מתחיל רעב כבד בכל האזור. בינתיים נישא יוסף ומוליד שני ילדים, מנשה ואפרים.
הרעב פוגע גם בארץ כנען, ויעקב שולח את בניו - אחי יוסף - למצרים לקנות אוכל. הם באים לפני יוסף ומשתחווים לו - כפי שחזה בחלומותיו בנערותו - אך אינם מזהים אותו, בעוד הוא מזהה אותם. הוא מאשים אותם שהם מרגלים, אוסר את שמעון ושולח אותם, מצוידים בתבואה, חזרה לארץ כנען, תוך שהוא מזהיר אותם כי יקבל אותם בשנית רק אם יביאו איתם את בנימין, שלא הצטרף למסע הראשון. יעקב שומע את הבשורות הקשות ומסרב לשלוח את בנימין: "אותי שיכלתם: יוסף איננו, ושמעון איננו, ואת בנימין תיקחו?!".
כשתם האוכל בבית יעקב הוא מסכים לשלוח את בנימין, אחרי שיהודה מקבל אחריות עליו. האחים באים למצרים ומובאים שוב לבית יוסף. יוסף - שמצדו מתקשה להסתיר את סערת רגשותיו למראה בנימין, ובוכה בחדר צדדי - משחרר את שמעון, יושב עם האחים לסעודה ומצייד אותם בתבואה רבה. אולם לצד זאת הוא מורה למשרתו להחביא את גביע הכסף שלו באמתחת בנימין. כשיוצאים האחים לדרך חזרה לארץ כנען, רודף אותם האיש ומאשים אותם בגניבת הגביע. האחים המופתעים מכחישים בתוקף, וקובעים: "אשר יימצא איתו מעבדיך ומת, וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים". בחיפוש שנערך מתגלה הגביע אצל בנימין, והאחים מובאים חזרה לבית יוסף, ושם הוא מציע שבנימין יישאר אצלו כעבד, והשאר ישוחררו לעלות לשלום אל אביהם. בנקודת מבחן זו, שבה יתגלה אם יחסו של יהודה לבנימין שונה מהיחס שהפגין כלפי יוסף בעת מכירתו, מסתיימת הפרשה.
פרשנות על הפרשה
הפגישה הראשונה של יוסף עם אחיו במצרים מתוארת בתורה בדרך האומרת דרשני "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (בראשית מב ז-ח). מה בין ההכרה הראשונה להכרה השניה? או במילים אחרות מה פשר הכפילות? מצאנו בחז"ל כמה תירוצים:
1. (שיטת התנחומא פ' מקץ סי' י) ההכרה השניה הנזכרת בפסוק, קודמת בזמן להכרה הראשונה. הכרה זו מסבירה כיצד נוצר המפגש בין יוסף ואחיו שהרי לא מסתבר שהמשנה למלך עסק בפועל במכירת התבואה. לפי שיטה זו יוסף הוטרד מאוד מכך שאיש מבני משפחתו, גם לא אביו, איננו מגיע עם משלחת חיפושים למצרים. הרי הוא איננו יודע על ההסבר של "טרוף טורף יוסף". לכן מבקש יוסף דיווח מפקידי רשות ההגירה על רשימות הנכנסים בשערי מצרים. כאשר הוא מזהה "ומכיר" את שמות אחיו ברשימות, הוא דואג לקיומו של מפגש ביניהם. על הסבר זה קשה מדוע מדגישה התורה בצמוד לזה "והם לא הכירוהו" עובדה זו מקומה פסוק אחד קודם.
2. שיטת מדרש רבה בשם ר' לוי (פרשה צא, ז). לדעת ר' לוי כוונת התורה, באזכור השני של ההכרה, איננה לציין עובדה אלא להדגיש ולעמת את יחסו של יוסף לאחים כיום, כשהכוח בידו, ליחס האחים אליו בזמן המכירה כשהכוח היה בידם. ובלשון המדרש "בשעה שנפלו בידו ויכר יוסף את אחיו בשעה שנפל בידן והם לא הכירוהו". חיזוק לגישה זו ניתן להביא מהשימוש דווקא בשרש "הכר" בו השתמשו האחים בנסיונם לשכנע את אביהם שאין טעם להשקיע מאמץ בחיפוש אחר האח האבוד "הכר נא הכתונת בנך היא" (בראשית ל"ז לג).
3. שיטת רבנן במדרש (שם) ורב חסדא בגמרא (יבמות פח ע"א). לשיטתם התורה חוזרת שוב על העובדה שיוסף הכיר את אחיו כדי להדגיש את ההמשך - אע"פ שהאחים לא הכירוהו. הא כיצד? "מלמד, שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן", לעומתם "שהוא שהניחן בחתימת זקן". הפירוש המצוי הוא שיוסף הצעיר עזב את ביתו לפני שזקנו צימח וכאשר נפגש עם אחיו כבר כוסו לחייו בזקן עבות, על כן לא הכירוהו.
אבל על הסבר זה קשה משלש בחינות.
א. כל בר בי רב יודע שאם נפרדים מנער צעיר, ופוגשים בו לאחר כעשרים שנה, זקנו בינתיים צמח. אם כן בקלסטרון שהורכב לצורך החיפושים בודאי הופיע זקן, ולא קלסטר פנים של נער צעיר.
ב. מפורש בכתוב כי יוסף גילח את זקנו לפני פגישתו הראשונה עם פרעה "ויגלח ויחלף שמלותיו (בראשית מ"א יד).
ג. מדוע המדרש והגמרא משתמשים בביטוי "חתימת זקן" ולא הסתפקו ב"זקן". לכן יתכן וצריך להסביר להיפך.
מעיון בתבליטים מתקופת התנ"ך ניתן להסיק באופן די חד משמעי כי היהודים נהגו לגדל זקן. מן הסתם גם יוסף בבית האסורים נהג כך, גם מכורח הנסיבות. לעומת זאת, ברור כי פקידי השלטון במצרים נהגו באופן קבוע להופיע מגולחים. האחים ביורדם למצרים היו בטוחים שהם צריכים לחפש פרצוף של עבד יהודי שהרי "לעבד נמכר יוסף" (תהילים ק"ה יז). הם לא העלו בדעתם כי הנסיך המצרי המגולח מולו הם נצבים בהכנעה הוא אחיהם הצעיר, על כן הם לא הכירוהו. לכן משתמשים חז"ל בביטוי "חתימת זקן" ולא "זקן".
הבה נתפלל כי כהפקת לקח ממכירת יוסף נלמד כולנו להכיר ולהוקיר איש את הטוב שיש בכל אחד מאחיו.
הפטרה
מכיוון שבדרך כלל קוראים את פרשת מקץ בחנוכה, מפטירים בהפטרה המיוחדת לחנוכה (או לראש חודש). בשנים הנדירות יחסית שבהן קוראים את פרשת מקץ שלא בחנוכה, שנים מסוג זחא וזחג, מפטירים בספר מלכים א, מפרק ג' פסוק טו עד פרק ד' פסוק א - הפסוקים המתארים את משפט שלמה.
מוגש ע"י הרב מנחם מנדל חרותי
מנהל בית חב"ד לישראלים של מיאמי
למידע נוסף: http://www.jewishsea...ticle_1178.html
